דרונט טכנולוגיות בע"מ נ' דרונט בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי תובענה על דרך של המרצת פתיחה, שבה מתבקש בית המשפט להצהיר, כי המטלטלין שהוצגו בתובענה שייכים למבקשת, דרונט טכנולוגיות בע"מ, ולא למשיבה 1, דרונט בע"מ, ועל כן חסינים מעיקול בידי המשיבים בהליך זה.

המשיבה 1 (להלן: "החייבת") היא חברה לבניית אתרי אינטרנט, אשר נקלעה לקשיים, ועל כן, ובמסגרת הסכם השקעה, הקימה, ביחד עם תאגיד נוסף, תאגיד חדש, הוא המבקשת (להלן: "המבקשת"), אשר רכש את נכסי החייבת בתמורה להשקעה כספית.

בתובענה מתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשת רכשה כדין את המטלטלין שהיו נכסיה של החייבת.

הבקשה הוגשה ביחס ל-15 משיבים. המשיבה 1, היא החייבת העיקרית, לא התייצבה לדיון ואף לא הגישה כל תגובה מטעמה. כמוה נהגו גם המשיבה 5, עיריית רמת גן, המשיבים 10 (בצלאל ציוד משרדי), 11 (א.א. אמרלד השקעות 2011 בע"מ), 14 (אינטל טק בע"מ) ו-15 (בנק הפועלים בע"מ).

במועד הדיון, 23.1.2014, הודיע ב"כ המבקשת לפרוטוקול כי המשיבות 6 (מגדל חברה לביטוח) ו-12 (י. שוגר ובניו בע"מ) הודיעו כי הן מותירות את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואילו המשיבה 13 (נכסי אריאל – בית אמריקה ר"ג ניהול בע"מ) הודיעה כי לא תתנגד למתן הסעד, בכפוף להתחייבות של המבקשת לסלק את יתרת החוב הפתוחה.

בנסיבות אלה, ובהעדר תשובה או התייצבות, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי כמבוקש ביחס למשיבים 1, 5, 10, 11, 12, 13, 14 ו-15, ללא צו להוצאות.

המשיב 7, בנק לאומי לישראל בע"מ, הגיש הודעה ואף התייצב לדיון. מהודעת הבנק מיום 22.1.2014 (בקשה מס' 13 בתיק), עולה כי הבנק נתן את הסכמתו למכירת נכסי המשיבה 1 למבקשת, בכפוף לעמידתה בהסדר החוב. משנתן הבנק את הסכמתו למכירה, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי כמבוקש גם ביחס למשיב 7, הוא בנק לאומי. ככל שאין המבקשת או המשיבה עומדות בהסדר החוב, עומדות לבנק בטוחות נוספות להיפרע מהן.

יתר המשיבים בבקשה, המשיבים 2 (מע"מ גוש דן), 3 (מס הכנסה תל אביב) (להלן ביחד: "רשויות המס"), 4 (המוסד לביטוח לאומי), 8 (מנורה חברה לביטוח) ו-9 (עו"ד דרור יצחקי), התנגדו לבקשה ולצו הזמני שניתן במסגרתה.

לטענתם, ההסדר שבמסגרתו רכשה המבקשת את נכסי החייבת הוא הסדר למראית עין, שנועד אך לרוקן את החייבת מנכסיה, על מנת לפגוע בנושיה ולמנוע מהם להיפרע את חובותיהם מנכסיה.

המבקשת טענה, לעומת זאת, כי מאחר שחובותיה של החייבת לנושה המובטח, בנק לאומי, עולים במידה ניכרת על שווי נכסיה כולם, לרבות נכסי המטלטלין שלה, ממילא לא היו יתר הנושים יכולים להיפרע מנכסים אלה, ועל כן העסקה שהקימה ישות חדשה, אשר העסיקה חלק ניכר מעובדיה של החייבת, ומאפשרת את המשך הפעילות שביצעה החייבת, נותנת סיכוי לנושים להיפרע ולו חלק מחובם, בעוד שהותרת הנכסים בבעלות החייבת לא הייתה מועילה להם כלל.

לאחר ששבתי ועיינתי בבקשה, בתגובות, בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפניי ובסיכומי הצדדים, אין בידי להיעתר למבוקש בתובענה.

עובדות היסוד כלל אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: אין חולק, כי המבקשת הוקמה על מנת להגן על השקעתו של משקיע חיצוני, אשר הזרים כספים לחייבת, וגילה, לאחר הזרמת הכספים, כי מצבה של החייבת קשה מכפי שסבר. העיד על כך מר יהושע מאירי, מטעם המבקשת:

"פאיה פרויקטים התחייבה להזרים סכום כסף למשיבה 1 והזרימה כי נתנו לנו מצג מסויים של מאזנים. הזרמנו את הכסף התמניתי כדירקטור ודבר ראשון שביקשתי לבצע ביקורת פנימית בספרים ולראות איך יוצאים מהבוץ. התברר לי שאי אפשר לצאת מהבוץ." (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 30 – עמ' 5 ש' 1).

בהמשך הוסיף מאירי וציין, כי הכסף הוזרם לחייבת לפני שהוקמה המבקשת (עמ' 5 ש' 14).

לתובענה צורף מסמך הנושא את הכותרת "חברת דרונט בע"מ – עקרונות המתווה" (נספח 1 לתצהיר מאירי, להלן: "המתווה"), ואשר לפי עדותו של מאירי הוכן בעצתו של פרופ' אסייג (עמ' 5 ש' 4). מסמך זה כולל את המתווה העסקי להסדרת חובותיה של החייבת לבנק לאומי, ועיקריו – הקמת חברה בת (היא המבקשת דכאן) אשר תקבל את נכסיה של החייבת, כמו גם את פעילותה ואת יתרת חובות הלקוחות שלה (וראו סעיף 3 למתווה). מניות החברה הבת יוחזקו בידי החייבת (45%) ובידי פאיה פרויקטים (55%), כאשר מניות החייבת במבקשת ישועבדו לטובת בנק לאומי.

הלכה למעשה, משמעותו של המתווה היא ריקון החייבת מנכסיה – הן נכסיה הפיזיים והן יתרות לגבייה – והעברתם לישות חדשה. כאשר נשאל מאירי בחקירתו בעניין זה, השיב בכנות, כי "אם היינו מעבירים גם את החובות לא היה צורך להקים את המבקשת" (עמ' 7, ש' 8).

מכאן שתכליתו של ההסכם מכוחו רכשה, לכאורה, המבקשת את נכסי החייבת ברורה וכמעט אפשר לומר – מוצהרת: להעביר את מלוא הפעילות אל מחוץ לחייבת, והותרת החייבת ככלי קיבול לחובות, מבלי שיהיה ביכולתה לפרוע אותם.

ודוק: לטענת המבקשת, ההסכם למכירת הפעילות והנכסים (נספח 2 לתצהיר מאירי) הוא הסכם חוקי, תקף ולגיטימי. אלא שלוחות הזמנים שעניינם תשלום התמורה בגין הנכסים מקשים עד מאוד לקבל טענה זו. כאמור, המבקשת מודה, כי הזרמת הכספים לחייבת, הזרמה שכיום מתבקש בית המשפט להצהיר כי הוא בבחינת "תשלום התמורה" על נכסי החייבת, בוצעה עוד בטרם הוקמה המבקשת, ועוד בטרם בא לעולם המתווה לסילוק חובותיה. למעשה, מעדותו של מאירי ניתן להבין, כי חברת פאיה פרויקטים ביקשה להשקיע בחייבת עצמה, ולא להתקשר עמה במיזם משותף – ורק לאחר שהתברר עומקו של המשבר הכספי שבו מצויה החייבת נמצא המתווה החדש. מכאן שההשקעה הכספית נועדה, מראשיתה, לאפשר את המשך פעילותה של החייבת ולא לרכוש את נכסיה ואת פעילותה.

תזמון זה של העברת הכספים מעורר חשש, כי ההסכם שבין הצדדים למכירת הפעילות אינו אלא הסכם למראית עין, אשר תכליתו – הוצאת נכסי החייבת מהישג ידם של נושיה. למהלך מעין זה לא ייתן בית המשפט את ידו.